אני תמיד נרדמת מהר בלילה. שוכבת, מתהפכת לצד ונרדמת. בכל מקום וגם בים. זו לא הפעם הראשונה שבה אני ישנה על החוף, בתוך אוהל בים. אנחנו עושים את זה מידי פעם, החבר׳ה, וגם אורי ואני, לבד. הפעם אנחנו חמישה, אורי נשאר בבית כי למחרת יש לו פגישה חשובה בעבודה.
שתיים בלילה, המדורה כבתה, הריח עדיין באוויר, עדין כזה ואפילו קצת נעים. בשבילי לפחות. כולם התכנסו כבר בתוך שקי השינה, כל אחד בתוך האוהל שלו. עד לפני רבע שעה עוד דיברנו, כל אחד מקים את אוהל הים שלו. הכנה לשקט, ללבד. קשה לי להיפרד. לכבות. בייחוד אחרי ערב כיפי כזה של שיחות מדהימות.
אני מתכרבלת, עוצמת עיניים ומולי עולות הפנים שלהם, של החברים שלי, מוארות באלומת אור כזו, כמו שהיה ממש לא מזמן מול המדורה. אני משחזרת את השיחות שלנו ומנסה להיזכר בשיר הראשון ששרנו, לפני שהתחלנו להמציא דברים יפים וגם שטויות. לא זוכרת את השם של הזמר. את השיר קצת.
נראה לי עברה שעה, העיניים נעצמות להן אבל המוח לא נותן. לא מכבה את הכל. לא סוגר את השלטר. לא…די, תרגעי קצת. רק קצת. אני מתחילה בנשימות יוגה, עוברת לשכיבה על הגב בשבילן, מנפחת את הבטן ומוציאה מוציאה מוציאה עד שכבר אין אוויר. בשלב מסויים זה עושה קצת סחרחורת. אני ממשיכה, מרגישה טוב עם זה, כי כל המחשבות מתחילות להיעלם ואין כלום. רק אני. הבד של האוהל בים מרעיש כשנכנסים לשעות הקטנות, אז הרוח מכה בו ממש חזק. נשמע כמו סערה בפני, בתוך האוהל. אם יוצאים החוצה – כאילו כלום. שקט.
ואז אני שומעת אותו, את הים, אבל שומעת באמת. אולי בפעם הראשונה. כשהמים מתרחקים ממני אני שומעת ממש את הגריפה של החול, ואז שקט, כמו רגיעה ממאמץ, לקיחת אוויר והנה ממשיכים. כשהמים מתקרבים אליי, הם נזרקים, זה מזכיר לי אגרוף שנזרק ללאפה בקיקבוקס שאני עושה. האגרופים הכי טובים באים בזריקה, עם גב ישר, אז שומעים רעש אדיר, פיצוץ כזה, קצת מפחיד בהתחלה. האפקט של הסאונד נותן דרייב להמשיך, חזק ומהר, עם ריכוז, כדי לשמוע את הרעש הזה ולהתמקד רק בו, לא בכאב ולא בשום דבר.
אני מתכרבלת, מתכנסת לתנוחת עובר. המחשבות מגיעות אבל הן לא מפריעות לי לשמוע אותו, את הים. כשהייתי קטנה היינו פוקדים את החוף כל שבת קייצית. ההורים שלי וכל החברים שלהם, בונים מגדלי נטיפים מהחול הרטוב, ילדים ומבוגרים יחד. כל משפחה עושה את הארמון שלה. אחי ואני בנינו חומה, אמא ואבא את מבנה הארמון. הם עמדו מגבוה, מעלינו, ופיזרו את הנטיפים. לאט לאט המבנה צמח לגובה. אנחנו, הקטנים, התהפנטנו מהתנועות האלה של אמא, הפיזור הזה, איך היא היתה מרוכזת בו. כך החומה נבנתה ממש לאט. לאף אחד לא היה אכפת. אני חושבת שכולם רצו לעצור את הרגע הזה, רגע נדיר, בו כולם פועלים יחד, עושים משהו ביחד. ואז הגיע אגרוף גדול ושטף הכל. סליחה, גל. מה קורה לי? לדעתי שאלתי וככה, סוף סוף, נרדמתי.
