שתי ידיים זזות, מחליקות בתנועות מהירות, לא כל כך נשלטות, על מתכת. העיניים רטובות והשיער כבר נדבק אליהן, מידי פעם תנועת כתף-מרפק חזקה, להסיט אותו מהעיניים שלי. חייב לראות מה אני עושה כאן. אירוע בים חייב להיות מטופל מהר.
אנחנו בלב ים, גשם זלעפות, היאכטה מטלטלת מצד לצד ואני מנסה להשתלט פה על מנוע ששבק לו בבת אחת. עדי מצטרף אליי, ״צריך לפתוח אותו מכאן, תיזהר, הקטע הזה יכול להיות ממש חם״, כשזה נפתח רואים חוט אחד אדום מלופף על שחור, אני מפריד ביניהם והידיים שלי רטובות ורועדות, קר לי והזרועות כבר כואבות מההחזקה הזו. הטלטולים תכופים יותר, מאיפה הסערה הזו הגיעה פתאום, לא ברור. מתחילה לי בחילה ואנחנו חייבים להתחיל לזוז ואם הסערה תגבר יש מצב להתהפך, זה יכול לקרות. אורי מגיע גם ומציע עזרה, לפני שאנחנו מספיקים לענות לו הוא רץ למעלה ומביא אום, הנה הוא כבר מגיש לי אותו, יש כמה שניות של 6 ידיים עובדות, נתקעות אחת בשנייה, פתאום אנחנו עוצרים, מסתכלים אחד על השני ומתפוצצים מצחוק. אורי אדום כולו, מהספרינט שדפק למעלה, או אולי מהגלישה שלו קודם, בטח לא מרח קרם בכלל. אירוע בים פרטי רק שלו, שתמיד תמיד קורה לו. שכחן כזה.
אנחנו 5 ימים בהפלגה של החיים שלנו. יוון, 3 חברים הכי טובים, עוגנים בכל חוף שנקרא בדרכינו, דגים את האוכל שלנו, וכשיש גלים אנחנו עוגנים וגולשים. לא פשוט לעזוב הכל ולצאת לחופש הזה. אנחנו מתכוננים לאירוע הימי שלנו 4 חודשים מראש. עם כל הקושי, אנחנו מצליחים להנדס לנו שבוע נקי מעבודה, בית, אישה, ילדים, להתנתק מהכל ולהיות ביחד, כמו שאנחנו אוהבים לעשות מגיל 14.
הכרנו בצופי ים יפו. כל שלישי אחר הצהריים, חורף, קיץ, סתיו, אביב – אירוע בים. כולם מגיעים ויחד יוצאים למים. כשהיה סוער ממש, נשארנו במעגן, ניקינו את כלי השיט וכשסיימנו ישבנו במעגל וירדנו על חפיסת שוקולד פרה ותה מרווה. היינו 8, 5 בנים ו-3 בנות. בגיל 15 לעדי היה רעיון, ״בואו נפליג לקפריסין״. הוא שיתף במחשבה הזו את יוסי וסער, המדריכים שלנו, ואלה עודדו אותו להתקדם עם זה.
זה לא היה קל בכלל, היה צריך להשיג אישורים, תקציב, לאדם שלנו ממש לא היה את הסכום הדרוש לדבר הזה. כל אחד מאיתנו שם קצת יותר כסף, כי אין מצב שנוותר על אירוע בים עם אדם. כעבור חצי שנה מיום שעדי הוציא את הרעיון שלו מהפה, יצאנו לקפריסין. 7 ימים קסומים של ים, טבע וחברים שהפכו לאחים. ישנו יחד, צפופים, בבטן היאכטה. עם האור הראשון כבר זינקנו למים, ורק אחרי זה ארוחת בוקר וממשיכים להפליג, יש דרך וציפייה לאי הבא אליו נגיע. חופים בתוליים כאלה, יש את הרגע הזה שאתה מגיע לחוף חדש ולא רואה נפש אדם ומרגיש כמו קולומבוס, מגלה יבשות אני. זו היתה הרגשה משותפת לכולנו, משהו ראשוני, טהור, פשוט.
השנים חלפו, בגרויות, צבא, לימודים באוניברסיטה. מ-8 נשארנו 3 צמודים. ביומולדת 31 שלי עדי התקשר: ״ארז, בוא נפליג ליוון״. 6 חודשים והנה אנחנו כאן, 6 ידיים, 3 נשמות, לב אחד חזק ופועם, אפילו הגשם הזה לא משתיק אותו, אפילו המנוע שמתחיל להרעיש לו, אחרי שעבר החייאה רצינית פה, לא משקיט את הכלי האמיתי. בבת אחת המתכת נשארת יתומה, הידיים כבר אוחזות במעקה, רצים למעלה, אין מצב שנפספס התבוננות בהשתוללות של השמיים, הכי כיף להביט למעלה במצב הזה, בעיניים פקוחות. ניסיתם פעם לערבב דמעות עם מי שמיים? זה ממכר.
